פעילות גופנית בגבהים 

בני האדם הם מערכת ביולוגית פתוחה, המבצעים פעילות גופנית בסביבות שונות, ואזורי אקלים משתנים. כמערכת ביולוגית פתוחה, אנו מקיימים קשר עם הסביבה ומבצעים פעילות גופנית, במטרה להיטיב את סיכויינו לשרוד. אולם קשר זה טומן בחובו גם סכנות מספר, לעיתים אף סכנת מוות.

כאשר אנו דנים ביכולות אקלום, אנו בוחנים את יכולתנו כבני אדם לבצע פעילות גופנית, ולשרוד בסביבות משתנות, ואנו מתייחסים באופן עקרוני לפעילות בחום, קור, בגבהים, ופעילות במעמקים.

אקלום מתנהג ברוב המקרים בדיוק כמו רכישת כושר גופני, או בעת אימון גופני, ויעדים מתחום הכושר הגופני האישי, על כן חייבים להפנים חוקים מספר בהקשר זה:

1.     זהו תהליך האורך זמן, ואינו קורה בבת אחת.

2.     התוצאה איננה נצחית – היא תעלם כאשר הגירוי על הגוף יעלם.

3.     התוצאה היא ספציפית לתהליך ולגירוי המושת על הגוף.

4.     כתהליך, אנו נדרשים לחשיפות רבות ונשנות עד השגת אקלום מלא.

5.     אקלום אורך לרוב בין עשרה ימים לשבועיים ימים ולא פחות.

6.     יכולות האקלום נבחנות באופן עקרוני ללא עזרים חיצוניים, אלא בהתייחסות ליכולות הגוף לבדו.

7.     גנטיקה, גיל, מין, רמת כושר גופני, ועוד ישפיעו , כולם, על יכולת וקצב האקלום.

8.     אקלום הוא ספציפי גם בתוך תחום מסוים – אקלום להליכה אינו מהווה אקלום לריצה.

9.     האקלום נדרש בכל מערכות הגוף.

בעת פעילות גופנית בגבהים, כאשר אנו מתרחקים מגובה פני הים הלחץ הברומטרי הוא השינוי החשוב לנו מכול, ביחס לגובה פני הים. כיצור בעל חשיבות עצומה למערכת הנשימה, שינוי הלחץ הברומטרי משפיע עלינו רבות, מכיוון והוא משנה את הלחץ החלקי של החמצן אותו אנו נושמים. הלחץ החלקי של החמצן מהווה מרכיב חשוב למערכת הנשימה, ולכן ישפיע רבות על יכולתנו לפעול הגבהים.

האוויר אותו אנו נושמים מורכב משלושה גזים שונים: חמצן, דו תחמוצת הפחמן, וחנקן. הרכב האוויר אינו משתנה בעת העלייה לגבהים ונשארת החלוקה בין הגזים באחוזים: חמצן (20.97%), חנקן (70%), דו תחמוצת הפחמן (0.03%).

בגובה פני הים הלחץ הברומטרי הוא 760 מ"מ כספית, ולכן הלחץ החלקי של החמצן יהיה כ – 21% מכך, שהם 159 מ"מ כספית.  בגובה של 4,000 מטרים מעל גובה פני הים, הלחץ הברומטרי הוא 480 מ"מ כספית בלבד, ולכן הלחץ החלקי של החמצן יהיה רק 100 מ"מ כספית. משמעות עובדה זו היא כי אנו מקבלים חמצן עם "פחות אנרגיה", אנרגיה עליה מסתמך הגוף בתפקודו התקין.

פעילות גופנית בגבהים יוצרת מספר שינויים בגוף, אשר יגבילו תחילה את הרצון לבצע מאמץ בכלל, ומאמץ גופני בפרט:

1.     עלייה בכמות תאי הדם האדומים, בזרם הדם יגרמו לעלייה בצמיגות הדם.

2.     עלייה בכמות ההימוגלובין בתאי הדם האדומים, תעלה אף היא את צמיגות הדם עוד יותר.

3.     צמיגות גבוהה של הדם תגרום למספר שינויים:

1)  לחץ הדם עולה. שכן הניסיון להזרים דם צמיגי יותר דורש השקעת אנרגיה רבה יותר.

2)  נפח הפעימה קטן, שכן הדם מתנגד יותר לרצון להוציאו מהלב. מדד זה הוא מדד ליעילות הלב.

3)  קצב הלב עולה, שכן נפח הפעימה קטן, ועדיין תפוקת לב מסוימת נדרשת לפעילות. מדד זה הוא מדד ליכולת עבודה ויעילות.

4)  תפוקת הלב עולה, שכן העלייה בקצב הלב יכולה לאזן ואף לפצות על הירידה בנפח הפעימה.

5) מקטע הפליטה קטן, בשל ירידת נפח הפעימה, אשר הינו מרכיב חשוב בחישובו. מדד זה מראה על יעילות הולכת וקטנה של הלב.

6)  השימוש בגליקוליזה עולה, לאור העובדה כי אספקת החמצן יורדת, עקב הירידה בתפוקת הלב, ועלייה בצמיגות הדם.

7)  חומציות הדם עולה, שכן השימוש הגובר בגליקוליזה, ומנגד תפוקת לב קטנה יותר, מייצרים מחד חומצת חלב רבה יותר, ומאידך היכולת לסלק חומצת החלב קטנה.

8)  חלבון ההימוגלובין מעלה יעילותו הכימית.

9)  אוורור הריאה עולה באמצעות העלאת תדירות הנשימה, ועומק הנשימה.

בסופו של דבר אנו נחווה פגיעה במאמצים תלויי לחץ חלקי של חמצן, כגון פעילות גופנית אירובית בעיקר, ופגיעה ביכולות מרביות. בממוצע היכולת תהיה כמחצית מהיכולת בגובה פני הים.

הסכנות המיידיות לגוף הם עלייה בריכוז חומצת חלב, ולכן עלייה בחומציות הדם, ומנגד סילוק מוגבר של דו תחמוצת הפחמן עלול לצור מחלת גבהים. אוורור יתר זה טומן בחובו סכנת התייבשות, שכן האוויר מכיל בו מים רבים. סכנה מיידית, ברורה, וחמורה קיימת למוח, שהוא האיבר הרגיש ביותר. קיימת תנודתיות בעייתית בין מטבוליזם שומני לבין סוכרי, אשר יוצר חוסר איזון לגוף.

לאחר מספר שבועות, בהם יעבור הגוף אקלום לגבהים אנו נראה כי היכולות הכלליות תשתפרנה., ותוצאות תהיינה טובות יותר.

הירידה לגובה פני הים, תצור תהליך בו האקלום יעלם כלא היה מעולם, לטוב ולרע. לכן היכולת ליהנות מאקלום לגבהים הוא קצר מועד, ובתחומי הספורט התחרותי, חייב להיעשות בקרבת זמן לרצון לבצע תוצאה טובה יותר